דלג לתוכן הראשי

הלנצח נאכל חרב ? – ט' באב תשע"ד

חשבון נפש אישי ולאומי ביום גיוסו של בני לצה"ל

לפני 24 שנים נקשרה נפשי בנפשה של גליה, רעייתי, הייתי אז בן 26, מזכיר קיבוץ עין השופט. כשנה לאחר שחזרתי משליחות של השומר הצעיר והסוכנות היהודית בארצות הברית , 4 שנים לאחר סיום השירות הסדיר שלי בסיירת צנחנים שבו "ביליתי" כשנה במצטבר בפעילויות מבצעיות בלבנון, שנים שבהן הספקתי במילואים לשרת באינתיפאדה הראשונה ושוב בתעסוקה בלבנון במסגרת פלס"ר צנחנים של חטיבת מילואים. גליה הייתה משוחררת טרייה שסיימה זה עתה את שירותה הצבאי כקצינת ת"ש של חטיבת גולני. אחרי חמש שנים של זוגיות התחתנו ונולד בננו הבכור , תו שגיא. היום לאחר סיום שנת השרות האזרחית שלו בשומר הצעיר הוא התגייס לצבא לשרות קרבי בנח"ל. בעיצומה של המלחמה בעזה הצטרף הדור הבא למעגל הלחימה – עד מתי ?
לפני 77 שנים נולד אבא שלי, יעקב שגיא (ויסמן) בבוקרשט שברומניה. כשהיה בן 4 הגיע עם הוריו לטרנסניסטריה. המקום הנוראי שאליו נשלחו רוב יהודי רומניה בשואה. לאחר 4 שנים של סבל רב הוא יצא משם , יתום מאב שניספה בשואה, והחל עם אמו ואחותו את המסע לארץ ישראל. מסע שהושלם רק ביולי 1948 כשזכה בעקבות הקמת מדינת ישראל לעזוב את מחנה המעצר בקפריסין ולעלות לארץ.  בישראל הוא התעקש לזכות ב"חיים חדשים" ובגיל 10 דרש מאימו לתת לו להגיע , לבדו, לקיבוץ עין השופט . זהו הבית היהודי-ישראלי שאימץ את אבי הפליט-יתום. זהו הבית שלי בו אני חבר ובו גדלים ילדינו.
אבא שלי, שגדל במלחמה, חינך אותי לשלום. הוא לימד אותי שאלימות מביאה עוד אלימות וששלום מביא חיים. אבא שלי שזכה לחיים חדשים בזכות הקמתה של מדינת ישראל לימד אותי על הכפרים הערביים שהיו בסביבות עין השופט ועל החורבן שנגרם לתושביהם. חייל גדול הוא לא היה. אומנם את שירותו התחיל בגולני ואף השתתף במבצע סיני, אבל בהמשך התגלה כישרונו המוזיקאלי הנדיר. הוא הלחין את מארש גולני וסיים את השרות בתזמורת צה"ל כאחד החצוצרנים הטובים בישראל. לחניו הפכו להיות מוכרים ומושרים בפי כול – זמר עברי של ישראל החדשה שבה מתפתחת התרבות היהודית –עברית המודרנית: "שוב יוצא הזמר אל הדרך", "עוד נשוב מחר", שיבולי פז" היו למוכרים בשיריו  אבל לי זכור עד כמה אהב את הלחן שכתב לפסוק מחזון אחרית הימים שבישעיה ב': "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
גדלתי כילד בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ולמרות שתי המלחמות שהיו בשנים אלה אבא שלי תמיד אמר לי "כשתהיה גדול כבר לא תצטרך להיות חייל כי יהיה כאן שלום". לעולם לא היו לי נשקים כצעצועים ולמרות כל זאת כשהגיע זמני להתגייס היה לי ברור שאעשה כמיטב יכולתי. הגעתי לסיירת צנחנים והשתחררתי מסיירת המילואים לאחר 23 שנים שבהן השתתפתי בכול מה שעבר על הארץ שלנו.
תו, בני, נולד כשרבין היה ראש הממשלה. כאשר היה כאן את הניסיון האמיתי והמשמעותי ביותר לעשות שלום עם העולם הערבי שסביבנו. אבל רבין נרצח בידי יהודי לאחר מסע הסתה שכלל "דין רודף ודין מוסר", ואנחנו כעם לא מאמינים שהשלום אפשרי ובוחרים שוב ושוב במי שממשיך להאכיל אותנו בחרב. את הבן שלי לעולם לא השליתי שלא יצטרך להיות בצבא. חינכתי אותו על דרך השלום והכנתי אותו ליום שיאלץ להיות שותף לדרך המלחמה. אלו החיים המורכבים כל כך במדינה הזאת שלנו. הילד שלי גדל על שוויון ערך האדם. על ערכים של אחוות עמים, צדק חברתי ושותפות. על כך שמה שמגיע לי מגיע גם לאחר. הוא גדל להיות אדם מוסרי ורגיש ועם המטען הזה הוא הצטרף היום לצבא שנמצא במלחמה. לצבא שנאלץ לשרת את הכיבוש האחרון שקיים בעולם. לשרת דיכוי של החרות של מיליון וחצי איש. צבא שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי בניסיון לשמור על ערכי המוסר האנושי והיהודי כאשר הוא נאלץ לפעול בתוך חברה אזרחית. אין צבא מוסרי ממנו, אבל גם אין צבא אחר ששולט יום יום על חיי אזרחים ומגביל את חירותם כבר 47 שנה. ולמציאות הזאת אנחנו שולחים את ילדינו ומתפללים שלא יפגעו. לא בגוף ולא בנפש.
בלב כואב ליווינו את בננו היום להתחייל. כמה היינו רוצים שלא יאלץ להתמודד עם הצפוי לו בשנים הבאות. אנחנו ההורים, שהיינו שם שנים, יודעים מה צפוי ומאמינים בכוחותיו לעבור את זה בדרך הטובה והראויה ביותר, תפילתנו תלווה אותו.
מהיום גם משתנה הברית שלי עם המדינה והדרישה שלי מראשיה. בננו מופקד בידיכם. אין לנו נכס גדול מזה והוא באחריותכם. כשנסענו לצבא היום ברדיו דיברו על הלוויות של החיילים. תו ביקש לכבות את הרדיו. לא להחליש את רוחו. מסביבנו עם שלם ברוח איתנה ואמונה שלמה בנחיצותה וחשיבותה של המלחמה. עם קשה עורף, שלמד להאמין רק בכוח, שחושב ששלום זו אשליה מסוכנת. ואני חשבתי היום שוב על אבא שלי. על הקווים המקבילים בין חייו וחיי לבין גורלנו הלאומי. חשבתי על התובנות של ילד השואה שכה האמין בשלום ונחיצותו להבטחת קיומה העתידי של מדינת ישראל כבית לעם היהודי. חשבתי גם על דרכי שלי שבמשך יותר משני עשורים שירתי את דרך המלחמה וחינכתי לשלום, שלחמתי ב"חומת מגן" בזמן שהכנתי מחנה שלום לנוער ישראלי ופלשתינאי.
האם עוד ניתן להכיל את הפרדוקסים והסתירות האלה ? חבריי הרבים היהודים אומרים ברובם שלא ניתן. תתפקח, הם אומרים לי. חבריי הרבים הערבים-פלשתינאים אומרים ברובם שלא ניתן. תסרב, הם אומרים לי.   
אבל אני מתעקש להמשיך ולשלב את הבלתי משתלב בתקווה שיבוא יום ודרכי תגבר ותהפוך לנחלת הרוב בארץ הזאת. אני מתעקש כי אני ציוני שחושב שאין קיום עתידי לעם היהודי ללא מדינת ישראל. אני מתעקש כי אני מאמין בשוויון ערך האדם ודמוקרטיה ואני חושב שאין קיום למדינה שלנו ללא דמוקרטיה שתעניק שוויון אמיתי לכול אזרחיה ללא הבדל מין גזע דת ולאום. מבחינתי יש סכנה אמיתית ומיידית לעתידה של ישראל. יש סכנה לעתידו של העם היהודי. התנועה הציונית באה לעולם במטרה אחת: להבטיח את קיומו ועתידו של העם היהודי. המלחמה, הכיבוש, שנאת האחר המופנית לאזרחי ישראל הערבים כל אלה מאיימים לכלותנו, מאיימים יותר מהטרוריסטים שמסביבנו אשר מוזנים מכוחה של המלחמה.
בחודש האחרון "זכיתי" לחטוף גידופים רבים על העמדות האלה. "מוות לשמאלנים" צעקו לי, "בוגד", "עוכר ישראל" – קראו כנגדי.ממעמקים צפו על פני השטח השנאה היוקדת וההסתה כנגד מי שמעיז לחשוב ולהתבטא אחרת.
היום מציין העם היהודי את ה-9 באב. בית ראשון ושני נחרבו על שנאת חינם. האם אינכם רואים את הסכנה לבית השלישי ???
אני מאמין בבניית הגשרים בתוכנו ועם שכנינו. במקום שנאה וכעס אני מאמין בדיאלוג עם האחר והשונה ממני. ידי המושטת לשלום היא זו שמאפשרת לי לגייס את בני לצבא.     

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגובת מרכז גבעת חביבה על הפיגוע בהר הבית

גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת בישראל, מגנה בכל תוקף את ההתקפה בירושלים ביום שישי האחרון בה נהרגו שוטרים ישראלים ע"י אזרחים ישראלים. 
זו אינה דרכנו!
זה מעשה שאין לו מקום והצדקה בשום הקשר. מדובר בפגיעה אנושה בקדושתו של המקום וחתירה תחת המאמצים לבניית חברה משותפת ושוויונית במדינת ישראל. אנו מברכים על גינוי המעשה ע"י מנהיגות החברה הערבית ופונים לגורמי השלטון ולציבור במדינת ישראל לא להיגרר אחרי קיצונים משני הצדדים המבקשים לפגוע במרקם העדין של החברה ולזרוע פירוד ופחד בין מרכיביו.
תנחומינו למשפחות ההרוגים.
יניב שגיא מוחמד דרואשה ריאד כבהא סאמר עטאמנה דודו אמיתי

أمل مشترك תקווה משותפת

‏חמישי 14 ספטמבר‏ ‏בשעות ‏9:30‏ - ‏16:30
במתנס בקלנסוואה חברי הועדה מארגנת: 
דניאל בלטמן, בשיר כרכבי, יניב שגיא, ג'מאל דגש, מירב בן-נון, יהושע סובול, מירון רפופורט, תאבת אבו ראס, דני פילק, עודה בשאראת, תמנע פתר, סיני פתר, אוקי מרושק, שדא מנסור, אבנר בן עמוס,רונית מטלון. 

הארגונים המשתתפים בכנס ובהנחיית השולחנות העגולים: 
נוה שלום -ואחת אלסאלם, לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות הישראלי- פלסטיני, מולדת אחת -שתי מדינות ,פורום ארגוני השלום, רופאים לזכויות אדם, המטה למאבק בגזענות , גבעת חביבה , מדרשת "אדם" ',נשות "מחסום וואטש".

 أعضاء اللجنة التنظيمية :
 دانيئيل بلاطمان, ثابت ابو راس, داني فيلك, بشير كركبي, ميراڤ بن نون, يهوشواع سوبول, ميرون رپپورت, جمال دغش, اوكي مروشك, عودة بشارات, ينيڤ سچي, تمناع پتر, سيناي پتر, شدا منصور, أفنير بن عموس، رونيت مطلون.

 المنظمات المشاركة في اللقاء : 
نيڤيه شالوم - واحة السلام، المحاربين من أجل السلام، محضر العائلات الثكلى الاسرائيلي-الفلسطيني، وطن واحد - دولتان، محضر منظمات السلام، أطباء لحقوق الانسان، المركز لمجابهة العنصرية، چڤعات ح…

רוח המקום

לאורך השנים וביתר שאת מזה חמישים שנה (מאז כיבוש השטחים) כול כמה שנים מתרחשת הסלמה עקובה מדם בין העמים  במרחב הטריטוריאלי של מדינת ישראל והשטחים.  המקום הנפיץ ביותר, הנושא עמו פוטנציאל לעימות דתי כלל מרחבי בין מוסלמים ליהודים הוא  הר הבית.
ההסלמה האחרונה סביב תקריות הר הבית (רצח השוטרים, הריגת המפגינים, הנחת המגנומטרים בשערי הכניסה למתחם הר הבית , אי תאום בין גורמים וכו') מחייבת מעשה. אי הנחת מההתנהלות הממשלתית הכושלת המביאה להגבהת להבות , ולמתחים מיותרים במקום הכי נפיץ ורגיש במרחב, הביאה חברים טובים  מאזור ואדי ערה , יהודים כערבים ליזום מפגש דיבורים כדי לקיים שיח ידידים משוכנעים בעקבות המתח שנוצר ופוטנציאל האלימות בין העמים שהוא נושא עמו. היוזמים למפגש היו: דורון ליבר (מצר) נג'יב אבו רקיה (מייסר) שולי דיכטר (מענית) יניב שגיא (מנכ"ל גבעת חביבה) ומוחמד דראושה (גבעת – חביבה) . היה לי יום עמוס באותו יום ראשון אחה"צ  (23.7.2017) , בו התקיים המפגש. ובכל זאת הגעתי. הגעתי לא משום שהאמנתי שיש בשיח הזה כדי לקדם  דבר מה לקראת יתר רציונליזציה בהתנהלות, כדי לשמור על פתרונות הגיונ…