דלג לתוכן הראשי

18 שנה לרצח רבין הגיעה השעה שביבי יעשה מעשה

ב-23 ליוני 1992 חזר השמאל לשלטון , לאחר 15 שנים (למעט שנתיים של ממשלת אחדות שהובלה על ידי פרס). השמאל חזר, ובגדול. מפלגת העבודה בראשות רבין קיבלה 44 מנדטים. מר"צ  בראשות שולה אלוני קיבלה 12 מנדטים. ביחד היה לשמאל הציוני 56 מנדטים. אל ממשלת רבין חברה ש"ס של הרב עובדיה והרב דרעי עם 6 מנדטים. הממשלה נתמכה מבחוץ על ידי חד"ש שהיו לה 3 מנדטים ודראושה עם שני מנדטים. הליכוד הפך להיות מפלגת האופוזיציה הראשית עם 32 מנדטים. שמיר שהיה ראש ממשלה פעמיים התפטר וביבי הפך להיות מנהיג הליכוד.

רבין נבחר להיות ראש ממשלה בתמיכה ציבורית עצומה. בקמפיין הבחירות הוא הבטיח להגיע להסדר  עם הפלשתינאים תוך חצי שנה עד 9 חודשים. מצע העבודה דיבר על הסכמי שלום עם כל המדינות השכנות לישראל. רבין קיבל תמיכה ציבורית ומפלגתית  שמאז לא קיבל אף ראש ממשלה בישראל. העם אמר את דברו וביקש שלום. ורבין קיים:
בספטמבר 1993 – נחתם הסכם אוסלו הראשון עם הפלשתינאים שהגדיר את העקרונות לשלום בינינו לבינם. באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וב 28 לספטמבר 1995 נחתם הסכם אוסלו ב' שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים. שישה שבועות מאוחר יותר נרצח יצחק רבין בגין הסכמי השלום שהוא עשה. רצח רבין היה רצח פוליטי שנועד לעצור את השלום. קדמה לו הסתה פוליטית של מנהיגי ציבור מהימין בהובלת ראש האופוזיציה שהפך בעקבות הרצח (7 חודשים מאוחר יותר) לראש הממשלה והיום הוא מכהן כבר בקדנציה השלישית שלו  בתפקיד זה. קדמה לרצח גם הסתה הלכתית בשוליים הקיצוניים של הציונות הדתית שנתנה הכשר הלכתי של דין רודף ( החובה הדתית להרוג יהודי שמסכן את חייו  או את רכושו של יהודי אחר). יגאל אמיר, הרוצח השפל, עמד גאה מול בית המשפט והסביר שאינו מתחרט על הרצח ושפעל ברשות ובסמכות מוסרית של רבנים.
השבוע , הייתי שוב בכיכר רבין בעצרת הזיכרון . יצאתי עצוב ונבוך מעוד עדות על היעילות וההצלחה של הרצח. לפני 18 שנה רבין נרצח ואיתו נרצחה דרכו. השבוע בכיכר היה מפגן של אחדות שנבנה על ידי תנועות הנוער (דבר יפה וחשוב בפני עצמו, ועל כך יבורכו), אבל לא היה ציבור. הכיכר  התמלאה בכ30 אלף מחניכי התנועות רובם המכריע מהתנועות הכחולות שמזוהות עם השמאל הציוני ומקרב חניכי הצופים. את חניכי ומדריכי בני עקיבא של הציונות הדתית בקושי הצלחתי לראות שם. את הציבור הבוגר של אזרחי ישראל לא ראיתי כי הוא פשוט לא בא. תנועות הנוער דיברו על הדמוקרטיה. על השלום הם לא מסכימים ולכן הם לא מדברים עליו, ולא מזכירים אותו במילה בקול הקורא המשותף שהוציאו לאזרחי
המדינה. אבל רצח רבין היה רצח פוליטי על מנת לעצור את השלום ולא סתם תקלה במנגנון דמוקרטי. 18 שנה שבכיכר הזו קיימו עצרות של זיכרון ודיברו על אלימות שמכרסמת את יסודות הדמוקרטיה ושרו שירים נוגים וניסו להיות ממלכתיים כדי שרצח רבין יוביל לאחדות ולא למחלוקת ודיברו על שלום, לפעמים, ונמנעו מלקיים את חשבון הנפש ההכרחי לשינוי. 18 שנים של המון דם ומלחמה ואין שלום. 18 שנים של העמקת המחלוקות והפערים והאדישות והייאוש. 18 שנים של התבססות והעצמת הכיבוש עד כדי כך שיש כיום סימן שאלה אם בכלל ניתן עוד להגיע להסדר 2 המדינות שיבטיח שישראל תהיה גם דמוקרטית וגם יהודית לדורות הבאים, או שזה כבר אבוד ועלינו לבחור בין המדינה היהודית למדינה דמוקרטית. 18 שנים שהפכו את אזרחי ישראל הערבים משותפים במדינה לפלסטינאים אזרחי ישראל. 18 שנים שבה מעמדה של ישראל בעולם השתנה מאחת המדינות האהודות ביותר לאחת המדינות השנואות ביותר.  זהו המחיר של רצח רבין שעליו לא דיברו בכיכר ועליו לא ידברו בעצרות והאירועים שיהיו כאן השבוע. כי זה לא ממלכתי. כי זה פוגע באחדות!
על איזו ממלכתיות ואחדות לעזאזל מדברים כאן ?  העם היהודי  שמקיים יום של צום ותענית על הרצח הפוליטי הקודם בישראל שקרה לפני יותר מ 2400 שנה (רצח גדליה בן אחיקם) ביטל לאחר עשר שנים בלבד את החובה הממלכתית לקיים עצרות זיכרון במערכת החינוך בישראל על רצח ראש הממשלה רבין. אין אחדות ואין ממלכתיות כי לא נעשה חשבון הנפש ולא לקיחת אחריות על האסון הלאומי הזה שלנו. חשבון נפש של שני הצדדים, אבל לא סימטרי. כי מצד אחד יצא הרוצח ומצד שני יצאה האדישות. בחשבון הנפש של הימין ושל הציונות הדתית  ורבני יש"ע היה צריך להגדיר קווים אדומים  שאין לעבור אותם. קווים אדומים לאלימות, לשנאת האחר. קווים אדומים למה שניתן לעשות בחייה של מדינה בתוקף ההלכה כפי שהיא מפורשת על ידי רבנים. בימין הפוליטי חשבון נפש אמיתי היה מוביל להגדרת גבולות ותרבות של מחלוקת. למניעת הסתה, למניעת גזענות, וכן, גם לבקשת סליחה של מי שחטא והלך בראש התהלוכה עם ארון המתים המדומה של רבין. של מי שחטא ועמד שם על המרפסת בכיכר ציון כשמתחתיו תמונותיו של רבין בדמותו של היטלר ובדמותו של ערפאת ועם רב צורח רבין בוגד, וכל זה לא גרם לו לצאת מול ההסתה . נהפוך הוא  - הוא נשאר שם , ונאם לקהל המשולהב ועשה מזה הון פוליטי.
אני מבקש לפנות אל כבוד ראש הממשלה שלי ביבי נתניהו ולהגיד לו  - זה עדיין לא מאוחר מדי: תכה על חטא – בקש סליחה.  זה עדיין הכרחי בשביל התיקון שנדרש מאיתנו כעם .
וחסר גם חשבון הנפש של השמאל – לא רק על האדישות שבה הפקרנו את רבין, כמעט לבדו, חשוף בצריח אל מול רודפיו. גם על האדישות כלפי מה שהרגישו וחוו באותם ימים הציבור שממנו יצא הרוצח. ציבור שמפעל חייו מתמוטט . ציבור שחטף מדי יום פיגועים בלתי נסבלים, שנאלץ לקבור את בניו ובנותיו וראה את מעשי ידיו טובעים בדם ודמעות. לא שותפות ולא חמלה הרגיש הציבור הזה באותם ימים משאר "שבטי ישראל". חשבון נפש אמיתי של השמאל היה מוביל לתובנות על איך מתקיימת שותפות במחלוקת, על איך ניתן לקיים מאבק אידיאולוגי בין אחים, על הצורך לכבד ולא לזלזל. על ההכרח לא להיות אדישים לסבל גם כאשר הוא בצד השני.
18 שנה אחרי רצח רבין. ביבי הוא ראש הממשלה שנמצא בעיצומו של מו"מ לשלום עם הפלשתינאים. בידך הדבר ביבי: ברצותך תעמיק המלחמה והמחלוקת ותיפול המדינה היהודית-דמוקרטית – ברצותך יושלם התיקון , יהיה כאן שלום וימשך המפעל הציוני.

הסימנים מראים שביבי מבין את זה. האם הוא מסוגל ?


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגובת מרכז גבעת חביבה על הפיגוע בהר הבית

גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת בישראל, מגנה בכל תוקף את ההתקפה בירושלים ביום שישי האחרון בה נהרגו שוטרים ישראלים ע"י אזרחים ישראלים. 
זו אינה דרכנו!
זה מעשה שאין לו מקום והצדקה בשום הקשר. מדובר בפגיעה אנושה בקדושתו של המקום וחתירה תחת המאמצים לבניית חברה משותפת ושוויונית במדינת ישראל. אנו מברכים על גינוי המעשה ע"י מנהיגות החברה הערבית ופונים לגורמי השלטון ולציבור במדינת ישראל לא להיגרר אחרי קיצונים משני הצדדים המבקשים לפגוע במרקם העדין של החברה ולזרוע פירוד ופחד בין מרכיביו.
תנחומינו למשפחות ההרוגים.
יניב שגיא מוחמד דרואשה ריאד כבהא סאמר עטאמנה דודו אמיתי

أمل مشترك תקווה משותפת

‏חמישי 14 ספטמבר‏ ‏בשעות ‏9:30‏ - ‏16:30
במתנס בקלנסוואה חברי הועדה מארגנת: 
דניאל בלטמן, בשיר כרכבי, יניב שגיא, ג'מאל דגש, מירב בן-נון, יהושע סובול, מירון רפופורט, תאבת אבו ראס, דני פילק, עודה בשאראת, תמנע פתר, סיני פתר, אוקי מרושק, שדא מנסור, אבנר בן עמוס,רונית מטלון. 

הארגונים המשתתפים בכנס ובהנחיית השולחנות העגולים: 
נוה שלום -ואחת אלסאלם, לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות הישראלי- פלסטיני, מולדת אחת -שתי מדינות ,פורום ארגוני השלום, רופאים לזכויות אדם, המטה למאבק בגזענות , גבעת חביבה , מדרשת "אדם" ',נשות "מחסום וואטש".

 أعضاء اللجنة التنظيمية :
 دانيئيل بلاطمان, ثابت ابو راس, داني فيلك, بشير كركبي, ميراڤ بن نون, يهوشواع سوبول, ميرون رپپورت, جمال دغش, اوكي مروشك, عودة بشارات, ينيڤ سچي, تمناع پتر, سيناي پتر, شدا منصور, أفنير بن عموس، رونيت مطلون.

 المنظمات المشاركة في اللقاء : 
نيڤيه شالوم - واحة السلام، المحاربين من أجل السلام، محضر العائلات الثكلى الاسرائيلي-الفلسطيني، وطن واحد - دولتان، محضر منظمات السلام، أطباء لحقوق الانسان، المركز لمجابهة العنصرية، چڤعات ح…

רוח המקום

לאורך השנים וביתר שאת מזה חמישים שנה (מאז כיבוש השטחים) כול כמה שנים מתרחשת הסלמה עקובה מדם בין העמים  במרחב הטריטוריאלי של מדינת ישראל והשטחים.  המקום הנפיץ ביותר, הנושא עמו פוטנציאל לעימות דתי כלל מרחבי בין מוסלמים ליהודים הוא  הר הבית.
ההסלמה האחרונה סביב תקריות הר הבית (רצח השוטרים, הריגת המפגינים, הנחת המגנומטרים בשערי הכניסה למתחם הר הבית , אי תאום בין גורמים וכו') מחייבת מעשה. אי הנחת מההתנהלות הממשלתית הכושלת המביאה להגבהת להבות , ולמתחים מיותרים במקום הכי נפיץ ורגיש במרחב, הביאה חברים טובים  מאזור ואדי ערה , יהודים כערבים ליזום מפגש דיבורים כדי לקיים שיח ידידים משוכנעים בעקבות המתח שנוצר ופוטנציאל האלימות בין העמים שהוא נושא עמו. היוזמים למפגש היו: דורון ליבר (מצר) נג'יב אבו רקיה (מייסר) שולי דיכטר (מענית) יניב שגיא (מנכ"ל גבעת חביבה) ומוחמד דראושה (גבעת – חביבה) . היה לי יום עמוס באותו יום ראשון אחה"צ  (23.7.2017) , בו התקיים המפגש. ובכל זאת הגעתי. הגעתי לא משום שהאמנתי שיש בשיח הזה כדי לקדם  דבר מה לקראת יתר רציונליזציה בהתנהלות, כדי לשמור על פתרונות הגיונ…