דלג לתוכן הראשי

אחד במאי - ישראל 2013

במהות אין הבדל בין הקפיטליזם של נתניהו לזה של יאיר לפיד: המטרה היא לרסק את העבודה המאורגנת, את הסולידריות בין העובדים, את מנגנוני הרווחה שנבנו ב"מדינת הרווחה"

לפני 127 שנה, בעיר שיקגו שבארצות הברית, פרצה שביתה כללית של פדרציית איגודי העובדים, בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. דחיית הדרישה הובילה להפגנות, שהידרדרו למהומות שהסתיימו במותם של 60 מפגינים ושבעה שוטרים. הדם הרב שנשפך במאבק העובדים הפך להיות לסמל ולדגל. התנועה הסוציאליסטית הפכה את הדגל האדום לסמלה הרשמי לזכר: "דם מעמד הפועלים שנשפך". אני גדלתי בקיבוץ השומר הצעיר, עין השופט. גדלתי "אדום", אבל מורכב.

אחד במאי. צילום יהונתן שאול
גדלתי בחברה סוציאליסטית שכבר לא האמינה באמיתות מוחלטות, אבל ערכי הליבה שלה הפכו להיות נכסי חיים בשבילי.

סוציאליזם של שוויון, של שותפות ושל סולידריות כבסיס לחברה. זוהי האמונה, השקפת העולם שלי, גם כיום. לעומת זאת, סוציאליזם של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ומהפכה סוציאליסטית, שבה המטרה מקדשת את האמצעים, הוא מבחינתי אוקסימורון – זהו סוציאליזם שבו הכלים שמופעלים שוללים את הערכים שלמענם הם מתקיימים. או מטרה, שנהרסת על ידי אמצעים, ותהליך שבמקום לשחרר את האדם לחירות כובל ומגביל אותו.

אני מאמין שהיום, לא פחות מבעבר, הסוציאליזם מבטא את "מותר האדם". את החירות שכרוכה באחריות, את הדאגה לאדם שכרוכה בהבטחת החברה. את שוויון ערך האדם. כל אדם באשר הוא, ללא הבדל מין גזע, דת ולאום. במהותנו שווים אנחנו. במציאות שונים מאוד אנחנו, ותפקידה של החברה לפעול לקרב אותנו למהות הצודקת, שמעניקה שוויון הזדמנויות.

על זה נשפך הדם בשיקגו לפני 127שנים, ולצערי, בישראל של 2013 התנאים הם דומים: הון ושלטון כרוכים ומשרתים זה את זה, וקיימים פערים עצומים בין העובד הפשוט למנהלים ולבעלים המיוחסים. אין סולידריות בין השונים. השיטה בנויה על הפרד ומשול, על הסכסוך בין האדם היהודי לאדם הערבי, על הסכסוך בין העולה החדש לישראלי הוותיק. הקונפליקט בין ההון לעבודה, בין החקלאי היצרן הזועק להגנת מדינתו לבין היבואן של מוצרי מזון שיוזילו את המוצרים למצהלות ההמונים, וישלחו עוד חקלאי לרשימת המובטלים והמיואשים. השיטה הקפיטליסטית, שמעודדת אותנו לצרוך עוד ועוד, עוזרת ל"יד הנעלמה" של השוק החופשי, ומשאירה בצד את היד המתחננת של מיליון וחצי עניים בישראל, של מאות אלפי ילדים רעבים בישראל. יש מי שנהנה מזה ויש מי שסובל מזה. "ככה זה", אומרים לי, "זו דרכו של עולם", "הסוציאליזם ניגף והקפיטליזם ניצח". אלה המנטרות שאנחנו שומעים בישראל כבר שנים רבות. ההגה נמצא בידיהם של הקפיטליסטים האדוקים, נוסח נתניהו של 17 השנים האחרונות או "הדור החדש" שלו: יאיר לפיד. במהות אין הבדל: המטרה היא לרסק את העבודה המאורגנת, את הסולידריות בין העובדים, את מנגנוני הרווחה שנבנו ב"מדינת הרווחה", שהייתה פה פעם ושימשה מודל לחיקוי בעולם כולו. במקום כל אלה יבוא השוק החופשי ויביא איתו את ההון להמון: הרבה הון לאחוז אחד ומעט הון ל-99 אחוז.

ככה נראית המדינה שלנו. והאמת, זה מסוכן, כי אנחנו לא אמריקה הגדולה (שנתונה גם היא בצרות האדירות, שהשיטה הזו הביאה, אבל זה למאמר אחר); אנחנו חברה קטנה, במדינה קטנה, שבשביל להתקיים במרחב שלא מעוניין בה נדרשת לערבות הדדית, לסולידריות ולשותפות. בלי זה פשוט לא נתקיים כאן. ראו איך נשחק הצבא ("צבא העם", שבו משרתים בקרבי היום מעטים מה"חזקים" ורבים מה"חלשים"), ראו איך נשחק האמון של האזרח במוסדות השלטון ובנבחרים, ואפילו בדמוקרטיה עצמה. כל אלה קשורים לשיטה הקפיטליסטית בחזירותה. וגם כאשר כבר התאחדו השורות במפגן מדהים של "העם רוצה צדק חברתי", הצליחה השיטה בתוך שנה וחצי לסרס את המהות של המפגן הסולידרי הזה ולהחזיר אותנו למלחמת הכול בכול.

הפעם המזור ל"איפה הכסף?" הוא אצל החרדים. נו באמת??? תיכף גם יגידו לנו שהכסף הוא אצל הערבים, ואז בכלל יהיה קל לשנוא את האחר שבגללו אני בחסר. ויש מי שמצביע על המתנחלים, ומי שמזכיר את הקיבוצים, ומי את ה"דוסים", וכמובן את הטייקונים על תספורותיהם המדהימות. אבל הבעיה היא השיטה ולא מרכיבי החברה, שנשלחו אל הזירה להתקוטט על "ליטרת הבשר".

לכן, האחד במאי משמש לנו תזכורת שניתן גם אחרת. שיש שיטה, לא מושלמת אבל הרבה יותר טובה, שבה ניתן לחיות יחד, טוב יותר. זוהי מדינת הרווחה המיוסדת על ערכי הליבה של הסוציאליזם, והלוואי שתשוב ותפעם בנו המחויבות לפעול לכינונה המחודש בישראל.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגובת מרכז גבעת חביבה על הפיגוע בהר הבית

גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת בישראל, מגנה בכל תוקף את ההתקפה בירושלים ביום שישי האחרון בה נהרגו שוטרים ישראלים ע"י אזרחים ישראלים. 
זו אינה דרכנו!
זה מעשה שאין לו מקום והצדקה בשום הקשר. מדובר בפגיעה אנושה בקדושתו של המקום וחתירה תחת המאמצים לבניית חברה משותפת ושוויונית במדינת ישראל. אנו מברכים על גינוי המעשה ע"י מנהיגות החברה הערבית ופונים לגורמי השלטון ולציבור במדינת ישראל לא להיגרר אחרי קיצונים משני הצדדים המבקשים לפגוע במרקם העדין של החברה ולזרוע פירוד ופחד בין מרכיביו.
תנחומינו למשפחות ההרוגים.
יניב שגיא מוחמד דרואשה ריאד כבהא סאמר עטאמנה דודו אמיתי

أمل مشترك תקווה משותפת

‏חמישי 14 ספטמבר‏ ‏בשעות ‏9:30‏ - ‏16:30
במתנס בקלנסוואה חברי הועדה מארגנת: 
דניאל בלטמן, בשיר כרכבי, יניב שגיא, ג'מאל דגש, מירב בן-נון, יהושע סובול, מירון רפופורט, תאבת אבו ראס, דני פילק, עודה בשאראת, תמנע פתר, סיני פתר, אוקי מרושק, שדא מנסור, אבנר בן עמוס,רונית מטלון. 

הארגונים המשתתפים בכנס ובהנחיית השולחנות העגולים: 
נוה שלום -ואחת אלסאלם, לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות הישראלי- פלסטיני, מולדת אחת -שתי מדינות ,פורום ארגוני השלום, רופאים לזכויות אדם, המטה למאבק בגזענות , גבעת חביבה , מדרשת "אדם" ',נשות "מחסום וואטש".

 أعضاء اللجنة التنظيمية :
 دانيئيل بلاطمان, ثابت ابو راس, داني فيلك, بشير كركبي, ميراڤ بن نون, يهوشواع سوبول, ميرون رپپورت, جمال دغش, اوكي مروشك, عودة بشارات, ينيڤ سچي, تمناع پتر, سيناي پتر, شدا منصور, أفنير بن عموس، رونيت مطلون.

 المنظمات المشاركة في اللقاء : 
نيڤيه شالوم - واحة السلام، المحاربين من أجل السلام، محضر العائلات الثكلى الاسرائيلي-الفلسطيني، وطن واحد - دولتان، محضر منظمات السلام، أطباء لحقوق الانسان، المركز لمجابهة العنصرية، چڤعات ح…

רוח המקום

לאורך השנים וביתר שאת מזה חמישים שנה (מאז כיבוש השטחים) כול כמה שנים מתרחשת הסלמה עקובה מדם בין העמים  במרחב הטריטוריאלי של מדינת ישראל והשטחים.  המקום הנפיץ ביותר, הנושא עמו פוטנציאל לעימות דתי כלל מרחבי בין מוסלמים ליהודים הוא  הר הבית.
ההסלמה האחרונה סביב תקריות הר הבית (רצח השוטרים, הריגת המפגינים, הנחת המגנומטרים בשערי הכניסה למתחם הר הבית , אי תאום בין גורמים וכו') מחייבת מעשה. אי הנחת מההתנהלות הממשלתית הכושלת המביאה להגבהת להבות , ולמתחים מיותרים במקום הכי נפיץ ורגיש במרחב, הביאה חברים טובים  מאזור ואדי ערה , יהודים כערבים ליזום מפגש דיבורים כדי לקיים שיח ידידים משוכנעים בעקבות המתח שנוצר ופוטנציאל האלימות בין העמים שהוא נושא עמו. היוזמים למפגש היו: דורון ליבר (מצר) נג'יב אבו רקיה (מייסר) שולי דיכטר (מענית) יניב שגיא (מנכ"ל גבעת חביבה) ומוחמד דראושה (גבעת – חביבה) . היה לי יום עמוס באותו יום ראשון אחה"צ  (23.7.2017) , בו התקיים המפגש. ובכל זאת הגעתי. הגעתי לא משום שהאמנתי שיש בשיח הזה כדי לקדם  דבר מה לקראת יתר רציונליזציה בהתנהלות, כדי לשמור על פתרונות הגיונ…